האמים לפנים ישבו בה. פרש"י אתה סבור שזה היא ארץ רפאים שנתתי לאברהם לפי שהאימים שהם רפאים ישבו בה לא זו היא אותן רפאים הורשתי לבני לוט וכו' וכן פי' בפסוק ארץ רפאים תחשב אף היא לפי שהרפאים ישבו בה לפנים אבל לא זו היא שנתתי לאברהם. והקש' הרמב"ן למה בא הפסוק לומר בארץ עמון ומואב שאינה ארץ רפאים שנתן לאברהם אם לומר שאינה ראויי' לישראל שאינ' מן הארץ אשר נשבע ה' לאבותם והלא הפסוק אינו אומר אלא כי לבני לוט נתתי' ירושה לומר אע"פ שהיתה מנחלת אברהם כמו שכתב רש"י בעצמו שנתן שתים לבני לוט בשכר שהלך עמו למצרים ושתק על מה שאמר על אשתו אחותי היא ועוד כתב בענין עשרה עממים נתתי לאברהם בז' די לכם וקיני וקניזי וקדמוני הן עמון ומואב והר שעיר אחת מהם לעשו ושתים לעמון ומואב הרי ארץ עמון ומואב מנחלתו של אברהם היא ולמה אמר הקב"ה למשה שלא יהא סבור שהיא ארץ רפאים שנתנה לאברהם. אבל פי' הפסוקי' הפך מדברי רש"י בעבור שאמר הכתוב אל תצר את מואב כי אני נתתי לבני לוט את ער ירושה ספר הכתוב כי הארץ ידוע' לבני אברה' לולי שנתנה לבני לוט ואמר כי הארץ ההיא ישבו בה מעולם עם גדול ורב כענקים ולכך יקראו אותם המואבי' אימים לגודל האימה אשר יטילו על רואיהם והנה עשה לבני לוט נס לכבוד אברהם ויכלם ויורישם מפניהם ואין ראוי לגזול מהם אשר נתן להם השס במעשה נס. ופי':
יחשבו אף הם כענקים. מלשון חשיבות שהם חשובים כענקים. ועל כן סמך לזה:
ובשעיר ישבו החורים. כי בעבור הטעם הזה במואב ימנעם גם כן מארץ שעיר כי מלפנים היתה מן החורים והיא ממתנת אברהם כי החורי הוא החוי והוא מבני כנען כמו שנאמר עשו לקח את נשיו מבנות כנען בת צבעון החוי וצבעון היה מבני שעיר החורי יושבי הארץ. ויתכן שנקרא חוי על שם שהיה נחש עלי דרך ונקרא חורי ע"ש מחור פתן כי השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצוהר והנה אמר כי החורי שהם לאברהם ישבו בשעיר לפנים ובני עשו שהם זרע אברהם ירשו אותם וישבו תחתם במעשה נס שהיו עם רב ועשו בא לגור שם ונתחזק עליהם כאשר עשה ישראל ליתר הגוים שניתנו לאברהם ואין ראוי לגזול מעשו אשר הורישו האלקים כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה שהנחילם כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם ועל כן הזכיר כאשר עשה ישראל עדיין לא נעש'. וכן אמר עוד בבני עמון שהיא:
ארץ רפאים תחשב. כי גם היא של רפאים בתחלה: והעמונים יקראו להם זמזומים. מלשון זממו אל תפק אלא שנכפל כלומר עם לא יבצר מהם כל אשר זממו לעשו' מרוב חזקם. פי' תחשב שהיא בחשבון ארץ רפאים מכללה. ואפשר שג"כ יש לפרש רפאים יחשבו אף הם כענקים למעלה פי' האימים אשר ישבו בה לפנים גם הם יחשבו רפאים שהיו מכללם והם כענקים ולכך יקראו אותם אימים והנה ארץ רפאים היתה גדולה מאד ולקחוה מהם בני עמון ונשאר ממנה לרפאים עצמם כי עוג היושב בעשתרות מהם כמו שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים ולכן אומר הכתוב בגבול מואב ועמון כי לרפאים יחשב והעמונים והמואבים הם ששנו להם שמות אחרים אימים זמזומים:
והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו'. כתב הרמב"ן בא לומר אע"פ שכפתורים לאו מז' עממים הן כי מבני מצרים הורישם ישראל כי הם לקחו הארץ מעוים שהם מז' עממים כי להם היתה תחלה ונמצא שהיא מנחלת ישראל. ועל דעתי כי העוים הם חוים כי המנהג בלשון שיחליפו השמות בהיותם מורים על ענין אחד והנחש יעוות עצמו ולכך קורא לחוי עוי וכך איתא בבראשית רבה שהיו בקיאין בעפרות כנחש. בגלילא צווחין לחויא עויא. והנה השלים להודיענו כל ארץ החוי כי ממנה לעשו והיא אסורה לנו וממנה לכפתורים ונקח אותה מהם ובבראשית רבה אומר כי העוים הם רפאים ואומר ג"כ על מתנתו של אברהם אבינו לפי שאינו מזכיר כאן חוי לפיכך מבי' רפאים תחתיהם. וכן נראה עיקר כי כאשר הזכיר משה לישראל ז' עממין בפסוק ונשל גוים רבים החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והחוי והיבוסי וששה מאלה נזכרו במתנתו של אברהם והחוי לא נזכר שם ועל כל פנים הוא רפאים או קני או קניזי או קדמוני ורבותינו אמרו כי קני קניזי וקדמוני לא נחלום ישראל ועתיד להנחילם להם א"כ הרפאים שנתן לאברהם הוא החוי שהיה הבן הששי לכנען ואביו קרא לו חוי ובימי אברהם כינו לו רפאים ועל דעתי הוא שם המכונה מן החוי על שם חור פתן כי הטמונים בעפר יקרא הלשון רפאים כמו הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם. וארץ רפאים תפיל. והנה בני החוי רבו למעלה וכאשר נפוצו משפחות הכנעני נחלה המשפחה הזאת ארצות גדולות ומהם נקראת ארץ רפאים ומהם חורים ומהם עוים ובכללם כולם חוים וכולם רפאים והשמות האלה כולם מתוארים מן החוי כי כאשר היה שמו חוי כנו לו מן חויא רפאים שהנחש שוכן בחורי העפר וחורי ועוי על שם הנחש כאשר פירשתי. והב"ה נתן לאברהם הרפאים בכללם ומשה הזכיר לישראל החוי השם הראשון שקרא לו אביו כי ארץ רפאים בימי משה כבר נחלקה וממנה אסורה לישראל והנה הכתוב בא להזכיר כאן כל ארץ רפאים וכל מה שנעשה ממנה אמר תחלה האימים גם הם מן הרפאים וירש אותה מואב וחזר ואמר כי ארץ בני עמון אף היא ארץ רפאים ואסר כל זה לישראל ועוד סיפר כי גם כפתורים היוצאים מכפתור ירשו ארצם והיא מותרת לישראל. ועל מה שפירש"י כי עוים מפלשתים הם שעמהם הם נחשבים בספר יהושע ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו להורישם ונטהרו להם ע"י כפתורים הקשה הרמב"ן כי אדרבה אינו מונה עוים מפלשתים שתחלה הוא מונה חמשה סרני פלשתים בלא עוים ואח"כ הוא מונה עוים בעם אחר ועוד הנה הותרו עוים על ידי כפתורים ושאר סרני פלשתים מי התירם שהרי יהושע כבש כולם ועוד למה תהיה ארץ פלשתים לאברהם כלל ולמה הוצרך אבימלך לבריתו והלא פלשתים מבני מצרים וכן הכפתורים ואינן מז' עממים אלא כך היה הענין שהפלשתים והכפתורים השמידו מן הכנענים כי אבימלך מלך גרר היה והלכו פלשתים וכפתורים וכבשו עזה ואשקלון וגת ועקרון מבני כנען וע"כ לקחו אותה ישראל מהם כי היא נחלתם ומ"מ לא הורישו את פלשתים עד שעבר זמן השבועה שמתו (ג') דורות של פלשתים באותה הארץ של אבימלך:
ראה נתתי בידך את סיחון. כתב הרמב"ן הדבור הזה הוא האמור למטה ראה החילותי תת לפניך את סיחון וקודם לכן שלח לו מלאכים כי אחרי שצוה השם החל רש והתגר בו מלחמה לא היה שולח לו דברי שלום כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחתו לריק ואין לומר כי היא ממצוה שנצטוינו בה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלו' כי שם כתיב והיה כל העם הנמצא בה יהיה לך למס ועבדוך וכאן אם שמע להם לא היה נוגעין בו אבל פי' ואשלח מלאכים וכבר שלחתי מלאכים אבל הקדים דבר השם לומר כי הכל סיבה מאת ה' שהקשה את רוחו:
היום הזה אחל תת פחדך וגו' העמים. פי' הרמב"ן כנגד ישראל שיראום כל העמים כי מה טעם שיאמר למשה תת פחדך על כל העמים והוא לא ילחם רק בשני המלכים האלה אבל הוא הבטחה לישראל וליהושע:
כאשר עשו לי בני עשו. פירש"י דקאי על אוכל בכסף תשבירני שהרי לא נתנם אדום לעבור בגבולו. והקשה ר"א וא"כ מה נאמר בו המואבים היושבים בער שהכתוב אומר עליהם על דבר אשר לא קדמו אחכם בלחם ובמים וכתב ולפי דעתי פירושו על טעם בדרך בדרך אלך כאשר עשו לי בני עשו שסיבבו הר שעיר בדרך בדרך וכן כתיב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו על דרך מדינתו כי משם היה מקום ארץ כנען ופן יעברו אל עיר. ורבים אומרים כי הם לא קדמו את ישראל רק ישראל קנו מהם. וי"מ על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם חוזר על עמוני ואשר שכר עליך בלעם חוזר על מואבי אבל הוא קידם בלחם ובמים:
ונחרם כל העיר מתים. כתב הרמב"ן שהרי אמורי היה מז' עממים ונצטוו עליהם לא תחיה כל נשמה אעפ"כ פתח לו בשלום שכך היא המצוה כאשר אפרש בע"ה אבל לעוג לא פתח לו בשלום לפי שהוא יצא לקראתם למלחמה קודם שבאו לעירו:
